תביעת לשון הרע: מתי האמת מגינה ומתי שמועה עולה כסף

מאת עו״ד קובי בל12.11.20268 דקות קריאהלשון הרע

תביעת לשון הרע מצליחה כשהנפגע מראה שפורסם עליו דבר שעלול להשפיל או לבזות אותו, והמפרסם אינו מוכיח הגנה שהחוק מכיר בה. ההגנה המוכרת ביותר, ״אמת דיברתי״, מחייבת את המפרסם להוכיח שמה שאמר היה אמת ושהיה בפרסום ענין ציבורי, ומי שרק חזר על שמועה ששמע מאחרים אינו עומד בה. שתי הכרעות של בתי משפט השלום שדווחו השבוע מדגימות את שני צדיו של הכלל הזה.

בבית משפט השלום בהרצליה דחה השופט דוד יצחק את תביעתו של יואב אליאסי, המוכר בכינוי ״הצל״, נגד העיתונאי רביב דרוקר וערוץ 13. לפי הדיווח של משה כהן בכיכר השבת מ־9.11.2026, נתבעו 245 אלף ש״ח, והתובע חויב לשלם לנתבעים 25 אלף ש״ח שכר טרחת עורכי דין. בית המשפט קבע שהתשתית העובדתית של הכתבה הוכחה, ושהביטוי ״יד רוחצת יד״ הוא הבעת דעה הנשענת על העובדות שהוכחו. לפי ישראל היום, אליאסי הודיע שיערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

למחרת דיווחה יעל יפה בN12 על פסק דין של השופט עידו כפכפי מבית משפט השלום באשקלון, בסכסוך מסוג אחר לגמרי. חברה של אם המשפחה סיפרה לה, ואחר כך גם לאב, שראתה את ארוסת בנם סוטרת לו במועדון ונראית שיכורה. בני הזוג הכחישו, והאב העיד שבגלל הסיפור התנגד לחתונה. בעדותה אמרה החברה שלא ראתה את הסטירה בעצמה ושמעה עליה מנשים שישבו לשולחנה, ובעלת המועדון העידה שלא ייתכן שהחברה הייתה שם. השופט קבע שהדברים עונים על הגדרת לשון הרע ושהגנת האמת לא הוכחה, וחייב את החברה לשלם לארוסה 10,000 ש״ח. ״על הנתבעת היה להוכיח את טענתה לאמת בפרסום גם אם שמעה את הדברים מפי אנשים או נשים אחרות״, כתב. תביעתו של הארוס עצמו נדחתה, משום שהדברים שנאמרו עליו לא נמצאו מבזים אותו.

ההבדל בין שתי התוצאות אינו נובע ממעמדם של הצדדים, עיתונאי מוכר מול חברה של המשפחה. הוא נובע ממה שכל אחד מהנתבעים היה מסוגל להוכיח.

מה נחשב לשון הרע, ומתי שיחה פרטית היא פרסום

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה־1965, מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות שמייחסים לו, לפגוע בו במשרתו, בעסקו או במקצועו, או לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. המבחן אינו אם הנפגע נעלב, אלא אם הדברים עלולים להשפיל אותו בעיני הבריות. ייחוס של סטירה ושכרות לכלה לעתיד, באוזני הוריו של החתן, עומד במבחן הזה בנקל.

רבים מניחים שלשון הרע היא עניין של עיתונים ורשתות חברתיות. החוק רחב בהרבה. לפי סעיף 2, פרסום יכול להיות בעל פה, בכתב, בציור, בתנועה או בכל דרך אחרת, ודי שהדברים היו מיועדים לאדם אחר מלבד הנפגע והגיעו אליו. סעיף 7 קובע שפרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית. שיחה בארבע עיניים עם אמו של אדם, הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הבניין או מכתב לוועד העובדים הם פרסום לכל דבר. מספר השומעים משפיע על גובה הפיצוי, לא על עצם האחריות.

החוק מגן לא רק על אנשים פרטיים. אותו סעיף 1 קובע ש״אדם״, לעניין החוק, הוא גם תאגיד, ולכן גם חברה או עסק יכולים לתבוע. נניח שבעל מסגרייה מגלה שמתחרה כתב בקבוצת הוואטסאפ של קבלני האזור שהוא ״לא משלם לספקים ונעלם באמצע עבודה״. זו פגיעה בעסקו ובמשלח ידו במובן סעיף 1(3), והקבוצה הסגורה אינה מוציאה את הדברים מגדר פרסום. אם המתחרה ייתבע, יהיה עליו להוכיח שבעל המסגרייה אכן נהג כך, ולא רק ששמע על כך מספק ממורמר. ואם בעל המסגרייה יראה שלקוחות ביטלו הזמנות בעקבות ההודעה, הוא יוכל לתבוע גם את הנזק שהוכח, מעבר לפיצוי שאינו דורש הוכחה.

הגנת אמת דיברתי: שני תנאים, והנטל על המפרסם

משהוכח שפורסמה לשון הרע, עובר הנטל אל המפרסם. סעיף 14 לחוק מעניק הגנה למי שמוכיח

״שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי״ (סעיף 14 לחוק)

שני התנאים מצטברים. אמת בלי ענין ציבורי אינה מספיקה, וענין ציבורי בלי אמת אינו מספיק. אותו סעיף מוסיף שההגנה לא תישלל רק משום שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. מי שכתב שהוויכוח פרץ ביום שלישי, כשבפועל פרץ ביום רביעי, לא יפסיד בגלל זה. ליבת הטענה הפוגעת, לעומת זאת, צריכה להיות מוכחת.

בית המשפט העליון חזר על הדרישה הזאת בהרכב מורחב של תשעה שופטים, בדנ״א 2121/12 פלוני נ׳ דיין־אורבך מ־18.9.2014: במסגרת הגנת אמת בפרסום על המפרסם להוכיח שהדבר שפורסם היה אמת (תרגום פסק הדין לאנגלית). בפרשת הרצליה זה מה שקרה, לפי הדיווח: הנתבעים הציגו ראיות לעובדות שבבסיס הכתבה, ובית המשפט השתכנע.

״רק סיפרתי מה ששמעתי״

כאן נכשלה הנתבעת מאשקלון, וכאן נכשלים רבים אחרים. מי שמעביר שמועה נוטה לראות את עצמו כשליח: הוא לא המציא דבר, רק סיפר. החוק אינו מקבל את ההבחנה הזאת. האמת שיש להוכיח היא אמיתות התוכן, ולא העובדה שמישהו אחר אמר אותו. אם הסטירה לא הוכחה, אין תועלת בהוכחה שנשים בשולחן הסמוך דיברו עליה.

החוק מתחשב במי שחזר על דברי אחר רק בשלב קביעת הפיצוי. סעיף 19 מאפשר לבית המשפט לשקול לטובת הנתבע שחזר על דבר שכבר נאמר וציין את המקור שעליו הסתמך, שהיה משוכנע באמיתות הדברים, שלא התכוון לפגוע, ושהתנצל או פרסם תיקון באותו מקום ובאותה דרך. אלה הקלות ולא הגנות: הן יכולות להקטין את הסכום, ואינן מבטלות את החבות. השיקולים שפורטו בדיווח על פסק הדין מאשקלון קרובים לאלה. לפי הדיווח, השופט התחשב בהיקף המצומצם של הפרסום, בכך שההורים ייחסו לדברים משקל רב מדי, ובכך שהנתבעת ביקשה להיטיב עם חברתה ולא לפגוע בכלה.

כשהאמת אינה מספיקה: ענין ציבורי ותום לב

רכילות משפחתית מעוררת שאלה נוספת. גם מי שמסוגל להוכיח שהדברים נכונים צריך להראות ענין ציבורי, ובסכסוך בין שתי משפחות על חתונה התנאי הזה אינו מובן מאליו. אפשר לחשוב על דוגמה פשוטה יותר: דייר שמפיץ בקבוצת הוואטסאפ של הבניין פרטים נכונים ומביכים על חובות ישנים של שכנו, שאין להם כל קשר לבניין. האמת לבדה לא תגן עליו, כי קשה להצביע על ענין ציבורי בפרטים כאלה. החוק אינו מתיר לחשוף כל דבר רק משום שהוא נכון. לכן במצבים פרטיים עוברת תשומת הלב לא פעם להגנה אחרת, הגנת תום הלב שבסעיף 15. היא חלה על מי שפרסם בתום לב באחת הנסיבות שהסעיף מונה, ובהן פרסום שהיחסים בין המפרסם לנמען הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשותו (סעיף 15(2)), ופרסום שנועד להגן על ענין אישי כשר של המפרסם, של הנמען או של מי שהנמען מעוניין בו (סעיף 15(3)). חברה שמזהירה אם מפני כלה שלדעתה אינה הגונה תטען, מן הסתם, לאחת מהן.

גם ההגנה הזאת נשענת על בדיקה. לפי סעיף 16(ב), חזקה שהפרסום לא נעשה בתום לב אם הדבר לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או אם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הוא נכון. מי שמעביר הלאה סיפור ששמע ליד שולחן סמוך, בלי לברר אותו עם מי שמעורבים בו, יתקשה להראות שנקט אמצעים כאלה. בכיוון ההפוך, לפי סעיף 16(א), מי שמוכיח שפעל באחת הנסיבות של סעיף 15 ושהפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות נהנה מחזקה שפעל בתום לב.

בתקשורת נבחנת הגנת תום הלב לפי אמות מידה של עיתונות אחראית. בפרשת דיין־אורבך קבע העליון שחובה לפרסם עניינים בעלי חשיבות ציבורית ממשית יכולה לחסות תחת סעיף 15(2), אבל רק כשהפרסום נעשה בתום לב ולפי אמות מידה מחמירות של עיתונות אחראית. בפרשת הרצליה, לפי הדיווח, נקבע שגם העובדה שלא התבקשה תגובה מראש לא שללה את הגנת תום הלב. ההבחנה בין עובדה לדעה עשתה שם את עיקר העבודה: עובדות יש להוכיח, ודעה הנשענת על עובדות מוכחות זוכה להגנה רחבה. כך גם בפסק דין שסקרנו לאחרונה, שבו כינוי פוגעני בוויכוח ציבורי בפייסבוק הוכר כהבעת דעה.

כמה שווה תביעת לשון הרע

סעיף 7א מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי בלי שהנפגע יוכיח נזק. הסכום שבחוק הוא 50,000 ש״ח, והוא צמוד למדד המחירים לצרכן מבסיס של מדד ספטמבר 1998. לפי מדד ספטמבר 2026, האחרון שפורסם, מדובר בכ־84 אלף ש״ח. כשמוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע, הסכום המרבי כפול, כ־168 אלף ש״ח. פיצוי כזה אפשר לקבל פעם אחת בלבד בשל אותה לשון הרע. מי שמוכיח נזק ממשי, כמו אובדן לקוחות או משרה, יכול לתבוע את הנזק עצמו.

התקרה היא גבול ולא נקודת מוצא. בית המשפט קובע את הפיצוי לפי חומרת הדברים, היקף התפוצה, מעמד הנפגע, התנהגות הצדדים ושיקולי סעיף 19, ובפרסום מצומצם הסכום רחוק לא פעם מן התקרה. התיק מאשקלון הסתיים ב־10,000 ש״ח. בצד השני של המאזן עומדת החשיפה להוצאות: תובע שתביעתו נדחית עלול לשאת בשכר הטרחה של הצד שכנגד, כפי שקרה בהרצליה.

לפני שתובעים, ולפני שמתגוננים

מי שנפגע מפרסום צריך קודם כול לתעד אותו: מי אמר, למי, מתי ובאילו מילים. בפרסום כתוב שומרים צילומי מסך עם התאריך, שם המפרסם והתגובות. בפרסום בעל פה, כמו באשקלון, התיק נבנה על עדויות, ולכן יש לרשום את הפרטים כל עוד הם טריים ולזהות מי שמע את הדברים. לפני תביעה נהוג לשלוח מכתב התראה שדורש להסיר את הפרסום ולהתנצל. התנצלות ותיקון מצד המפרסם הם שיקול להקלה לפי סעיף 19, ולעיתים הם מייתרים את ההליך כולו. עוד על הדרך הזאת, מצד הנפגע ומצד הנתבע, בעמוד תביעה והגנה בלשון הרע.

תביעה אזרחית על לשון הרע כפופה לתקופת ההתיישנות הכללית שבחוק ההתיישנות, התשי״ח־1958: שבע שנים בתביעה שאינה במקרקעין, מהיום שנולדה עילת התביעה. גם כשהמועד רחוק, ההמתנה גובה מחיר. עדים שוכחים, הודעות נמחקות, ותביעה שמוגשת שנים אחרי הפרסום מעוררת שאלה מדוע הפגיעה לא הטרידה את הנפגע קודם לכן.

מי שקיבל מכתב התראה או כתב תביעה צריך לשאול את עצמו שאלה אחת לפני כל השאר: מה אני יכול להוכיח. אם יש בידיו מסמכים, הקלטות או עדים שראו את הדברים בעצמם, ייתכן שעומדת לו הגנת אמת דיברתי, ואולי גם הגנת תום הלב. אם כל מה שיש בידיו הוא ״ככה סיפרו לי״, הדרך הנבונה עשויה להיות התנצלות ותיקון מהירים, שמצמצמים את הנזק ואת הפיצוי. מי שכבר נתבע צריך להיערך להגשת כתב הגנה במועד, כי החמצת המועד עלולה להוביל לפסק דין בהיעדר הגנה. המונחים האלה מוסברים גם במילון המונחים שבאתר.

כל פרסום נבחן לפי נוסחו, לפי ההקשר שבו נאמר ולפי הראיות שבידי כל צד, ושתי ההכרעות של השבוע מראות עד כמה התוצאה תלויה בפרטים. מי שנפגע מדברים שנאמרו או נכתבו עליו, ומי שנדרש להשיב על טענה כזאת, יכול לפנות למשרד ולבדוק את המקרה שלו. המשרד מייצג נפגעים ונתבעים בתביעות לשון הרע בכל הארץ.

שאלות ותשובות

מה צריך להוכיח בתביעת לשון הרע?

התובע צריך להראות שפורסם עליו דבר שעלול להשפיל או לבזות אותו לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ושהדבר הגיע לאדם אחר מלבדו. מכאן עובר הנטל לנתבע, שצריך להוכיח הגנה שהחוק מכיר בה, כמו אמת בפרסום או תום לב. כדי לקבל פיצוי עד הסכום שבסעיף 7א הנפגע אינו חייב להוכיח נזק.

מי שחוזר על שמועה ששמע אחראי ללשון הרע?

כן. הגנת אמת דיברתי דורשת להוכיח שתוכן הדברים נכון, ולא די להראות שמישהו אחר אמר אותם. בפסק דין מבית משפט השלום באשקלון, שדווח ב־10.11.2026, נקבע שעל הנתבעת היה להוכיח את האמת גם אם שמעה את הדברים מאחרים. העובדה שהדברים כבר נאמרו וציון המקור יכולים רק להקטין את הפיצוי, לפי סעיף 19 לחוק.

מהי הגנת אמת דיברתי?

זו ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: הנתבע פטור אם יוכיח שהדבר שפורסם היה אמת ושהיה בפרסום ענין ציבורי. שני התנאים נדרשים יחד, והנטל להוכיח אותם מוטל על המפרסם. אי־הוכחה של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש אינה שוללת את ההגנה.

מה גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק בלשון הרע?

הסכום שבסעיף 7א הוא 50,000 ש״ח, צמוד למדד המחירים לצרכן מבסיס של מדד ספטמבר 1998, כלומר כ־84 אלף ש״ח לפי מדד ספטמבר 2026. כשמוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע, הסכום המרבי כפול. זו תקרה ולא סכום קבוע, ובית המשפט קובע את הפיצוי לפי חומרת הדברים, היקף הפרסום והתנהגות הצדדים. מי שמוכיח נזק גדול יותר יכול לתבוע אותו.

עד מתי אפשר להגיש תביעת לשון הרע?

חוק איסור לשון הרע אינו קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעה אזרחית, ולכן חלה התקופה הכללית שבחוק ההתיישנות: שבע שנים מהיום שנולדה עילת התביעה. בפועל מוטב לפעול מהר, כי עדויות נחלשות והודעות נמחקות.

דברים שנאמרו בעל פה או בהודעת וואטסאפ יכולים להיות לשון הרע?

כן. לפי סעיף 2 לחוק, פרסום יכול להיות בעל פה, בכתב או בכל דרך אחרת, ודי שהדברים היו מיועדים לאדם אחר מלבד הנפגע והגיעו אליו. שיחה עם בני משפחה או הודעה בקבוצה סגורה הן פרסום לכל דבר. היקף התפוצה משפיע על גובה הפיצוי, לא על עצם האחריות.

מקורות

המאמר מציג מידע כללי ואינו תחליף לייעוץ משפטי בעניין הספציפי שלכם. עוד על לשון הרע · לפנייה למשרד