תניית סילוקין בצוואה היא סעיף שקובע שמי שיתנגד לצוואה או יתבע את העיזבון יאבד את מה שהמנוח הוריש לו. בפסק דין מ־18.10.2026 קבע בית המשפט העליון, לראשונה, מבחנים מפורטים להפעלת סעיף כזה. המסקנה המרכזית: התניה לא חלה באופן אוטומטי על כל מי שהגיש תביעה. את פסק הדין כתב השופט אלכס שטיין, והשופטים דוד מינץ ויעל וילנר הצטרפו אליו.
מה קרה בתיק
המנוח, איש עסקים, נפטר ב־2018. במשך שנים רבות חי עם בת זוגו כידועה בציבור, ובהמשך נישאו. בצוואתו הוריש לילדיו את מניותיו בחברה מסוימת, ולבת זוגו הוריש חפצי אמנות ואחוזים מסוימים בחברות אחרות. בצוואה נכלל סעיף שלפיו מי שיתנגד לה לא יקבל מהעיזבון דבר, מלבד שקל אחד.
האלמנה לא ביקשה ביטול צוואה, והצוואה קוימה. במקביל הגישה תביעה רכושית: לטענתה, בזכות שנות החיים המשותפים מגיע לה חלק מעליית הערך של החברה. הילדים ביקשו להפעיל נגדה את תניית הסילוקין.
בית המשפט לענייני משפחה קבע שהיא זכאית ל־32% ממניות החברה או לשוויין, כ־20 מיליון שקל, ובאותה עת הפעיל את התניה. בית המשפט המחוזי הפחית את הסכום לכ־6 מיליון שקל, ובדעת רוב השאיר את הסילוק על כנו. התוצאה: האלמנה קיבלה את זכויותיה הרכושיות, ואיבדה את כל מה שבעלה הוריש לה.
שני סוגים של תניות
העליון הבחין בין תניית ״אי־תקיפה״ לבין תניית ״אי־תביעה״. הראשונה חלה על מי שתוקף את עצם תוקפה של הצוואה, למשל בטענה שהמצווה לא היה כשיר, שהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת או שנעשתה תרמית. השנייה חלה על מי שתובע נכסים מהעיזבון מכוח זכות עצמאית משלו, כמו בן זוג שטוען לזכויות לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. התביעה של האלמנה שייכת לסוג השני.
אבל לפי פסק הדין, הסיווג לבדו לא מכריע. תביעה רכושית עשויה לחשוף שהמצווה טעה בהיקף רכושו וחשב שכל הנכסים הרשומים על שמו שייכים לו. כדי לכבד את רצונו צריך לברר מה ידע כשכתב את הצוואה. השופט שטיין ציין שעברו כ־30 שנה מאז דן העליון בסוגיה בפעם האחרונה, ושיש מקום לבחון אותה מחדש.
שלושה מבחנים להפעלת תניית סילוקין בצוואה
הצעה. המצווה ידע שלזוכה עשויות להיות זכויות משלו, ובחר להציב בפניו ברירה: לקבל את מה שבצוואה או לתבוע. במצב כזה התניה נאכפת, גם אם התביעה הייתה סבירה והוגשה בתום לב. המצווה רשאי להתנות את המתנה שלו, ולזוכה אין זכות מוקנית לקבל אותה בלי התנאי.
טעות. המצווה טעה בהיקף רכושו. כאן חלים דיני הטעות שבחוק הירושה, ובית המשפט שואל מה היה המצווה קובע אילו ידע את המצב האמיתי. לפי פסק הדין, יש להימנע ככל האפשר מביטול הצוואה כולה.
ספק־הצעה. לא ברור אם המצווה ידע על הזכויות או טעה. במקרה כזה העדיפות היא לזכות לפנות לבית המשפט: הזוכה שומר על חלקו אם יוכיח שהתביעה הייתה סבירה והוגשה בתום לב, כלומר נשענה על עילה רצינית עם סיכוי ממשי להצליח. הפסד בתביעה לא הופך אותה לתביעת סרק, אבל אמונה כנה בלי בסיס סביר לא מספיקה.
עוד נקבע שניסוח רחב, כמו ״מכל סיבה שהיא״, לא סוגר את השאלה, משום שהוא לא מוכיח שהמצווה הבין על מה הוא דורש לוותר. התיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שיבדוק מה ידע המנוח על רכושו ועל זכויות אשתו. העליון לא קבע שהאלמנה תקבל גם את הזכויות הרכושיות וגם את חלקה בצוואה. הוא קבע שאי אפשר לשלול ממנה את חלקה בלי הבדיקה הזו.
זוכים בצוואה ושוקלים תביעה נגד העיזבון
התחילו בנוסח. בדקו אם התניה מדברת רק על התנגדות לצוואה ולקיומה, או גם על כל תביעה נגד העיזבון. זו השאלה הראשונה שבית המשפט ישאל.
אחר כך אספו ראיות למה שהמצווה ידע: הסכמים בין בני הזוג, מסמכי רישום, התכתבויות ועדויות על שיחות שבהן דובר ברכוש. הראיות האלה יקבעו אם המקרה נכנס לקטגוריית ההצעה, הטעות או ספק־ההצעה.
לפני שמגישים, בחנו את התביעה לעומק. תביעה בלי בסיס ממשי עלולה לעלות לכם בחלקכם בירושה, ולכן יש להשוות בין מה שהמנוח הוריש לכם לבין מה שאפשר לקבל בתביעה, בהנחה הזהירה שהתניה תופעל.
כותבים צוואה
מי שרוצה לכלול תניית סילוקין צריך לכתוב במפורש מה היא כוללת: התנגדות לקיום הצוואה בלבד, או גם תביעות רכושיות של בן או בת הזוג. אם אתם יודעים שלבן הזוג עשויות להיות זכויות בנכסים הרשומים על שמכם, כתבו זאת בצוואה. ידיעה מתועדת כזו מקרבת את המקרה לקטגוריית ההצעה, שבה התניה נאכפת. בני זוג יכולים גם להסדיר את הזכויות ביניהם עוד בחייהם, למשל בהסכם ממון, וכך לצמצם מחלוקות אחרי הפטירה.
אם קיבלתם צוואה עם תניית סילוקין, או שאתם עורכים צוואה ושוקלים לכלול אחת, אפשר לפנות למשרד במודיעין או בתל אביב לבדיקה של המקרה שלכם.
מקור: גלובס, 18.10.2026; ביזפורטל, 18.10.2026; ynet, מדור פסקדין, 22.10.2026